הצטרף לרשימת התפוצה שלנו

והשאר מעודכן

אבי הוברמן

יזם ואיש תעשייה.

 

 מאות מיזמים בישראל, סין ואירופה ומגוון, ומעל ל-1000 ימי פגישות בסין, ו- 1200 ארוחות עסקיות שהפכו לשיתופי פעולה מצליחים.

פוסטים אחרונים

לכל שורד יש סיפור. כי אם לא היה לו סיפור , הוא לא היה שורד


אומנם שיחתינו היא בעיקר בנושאי התרבות העסקית בסין, אך קשה לי כבן להורים ניצולי השואה לעבור את יום השואה בלי להתייחס לאירוע

שארע.

בפברואר 2014 , אשתי שושי, מקבלת בצהרי היום שיחת טלפון ממד"א. קול של אישה עם מבטא אנגלוסקסי כבד ,הזדהתה שהיא מדברת ממד"א ישראל. ואם שם משפחתנו הוא הוברמן. אם לבעלה קוראים אבי . שושי כמעט והחסירה פעימת לב כי חשבה שקרה לי משהו. אך הקול הרגיעה שזה לא הכיוון ולא בגלל זה היא מתקשרת. היא המשיכה לשאול אם יחזקאל הוברמן הוא אבי המשפחה ועוד פרטי זיהוי שעל כולם ענתה שושי בחיוב.

אז מה למד"א ולמשפחת הוברמן שאלה אשתי.? והאישה ענתה שהיא מתנדבת במד"א ישראל וחלק מהפעילות ההומניטרית של הארגון הוא שירות איתור של אנשים או קרובים בשיתוף עם הצלב האדום גם בארכיונים ומוזיאונים ברחבי העולם. ושפרופ' אוסטרלי להיסטוריה וללימודי שואה מחפש אותנו זמן מה ואם אפשר לדבר עם יחזקאל הוברמן. שושי ענתה שהוא נפטר לפני כ 20 שנה היא הייתה חשדנית ביותר והסיפור נשמע לה מופרך לגמרי .

המתנדבת המשיכה ובקשה את כתובת המייל שלה שבאמצעותו הפרופ' ייצור אתנו קשר-כמובן אם נסכים לכך. אשתי מהרה לסיים את השיחה והייתה בטוחה שעובדים עליה ובגלישה מהירה בגוגל היא אכן קראה דברים על מד"א שלא ידענו עליהם וכי השירות קיים מסוף שנות ה-40 .וכי יחידת האיתור של מד"א מטפלת באופן יומיומי בפניות אליה מהארץ ומכל העולם.

לענייננו- לא עברה שעה ומגיע מייל מפרופ אוסטרלי י העונה לשם קוויט קונרד, יליד גרמניה חציו יהודי , נרגש לגמרי על המציאה שמצא . הפרופ' משמש גם כמנהל מוזיאון השואה בסידני ולטענתו יש ברשותו מידע על חייו של אבא שלי, יחזקאל הוברמן, בתקופת מלחמת העולם השנייה. ועדות שמסר מיד עם סיום המלחמה, ב11 במאי 1945. בבית הפליט בבוקרשט שברומניה. מרחוב קלייה מוסילור 128. כלומר, מיד עם תום המלחמה.

מתחילה התכתבות ענפה באנגלית עם הפרופ. הוא מספר על היותו ילד קטן בשואה וכיצד הוסתר בהולנד ע"י משפחה נוצרית, עם תום המלחמה למד בגרמניה ואחכ איכשהו התגלגל לאוסטרליה. שמר על יהדותו , ועסק כול חייו הבוגרים, באקדמיה, במחקר מאורעות השואה. וכיום הוא פרופ אמריטוס וגם מנהל מוזיאון השואה בסידני שבאוסטרליה. הוא מתמחה בעדויות של הפליטים בוקרשט וכותב ספר בנדון כמובן עם גישה חופשית לארכיונים גם החסויים עדיין.. ההתרגשות הייתה משני הצדדים- אני שהבנתי שהנה עוד מידע יכול להאיר את קורותיו של אבי בשואה והצימאון שהנה זה בהישג יד .והפרופ' מצדו שאמר שבסוף מרץ הוא מגיע לארץ ומאוד רוצה לפגוש את כולנו. המאורע החשוב העלה בי התרגשות רבה, בעיקר שנשמע עדות שנלקחה מיד לאחר המלחמה, אותנטית ו"חמה". כי מעולם אבא שלי לא ספר, ולא דבר ולא שוחח על הימים ההם.

מאיפה המידע ?

איך המידע התגלגל ?

בקשנו קצת חומרים לאימות ?

מר קונרד הודיע לנו שהוא אמור להגיע לישראל בעוד כשבועיים והוא יעדכן וימסור לנו את כל החומר המקורי שברשותו.

והוסיף, שהוא אמור להופיע עם הסיפור בוועידה על השואה, שאמורה להתקיים ב "מכללה האקדמית בגליל מערבי" ובו הוא יספר את סיפור קורותיו של הנער הוברמן יחזקאל כפרטיזן ביערות פולין.

וכך אנחנו מחכים וממתינים בהתרגשות רבה לבואו של מר קונרד לישראל, החלטנו שמר קונרד יהיה אורח הכבוד שלנו לכול תקופת שהייתו בישראל. סיפרנו לילדים , תיאמנו את לוח הזמנים להגעתו , שכללה: אירוח חגיגי עם המשפחה בארוחת שישי לקבלת השבת, הוזמנו להשתתף בוועידה במכללת הגליל המערבי,-לראייה כבנו של הניצול ומוסר העדות הוברמן יחזקאל קצת סיורים , מקומות שיש לו עניין להיות כמו בספריה הלאומית בירושלים, ובקש גם לעלות , להצטלם ולומר קדיש על קברו של אבי בסגולה שבפתח תקוה, וכך אנחנו בהכנות ....מחכים בהתרגשות רבה לבואו של מר קונרד.

הגענו לשדה התעופה ,הבאנו אותו למלון בתל-אביב, ומיד יצאנו לבית הקפה הסמוך למלון, "גיראף" לשמוע את אשר בפיו, בכיליון עיניים.

מר קונרד הוציא ערימה של ניירת המאורגנת בתוך תיקיות, הוציא דפים שחלקם צהובים והכתב מטושטש , הבנו שאכן דפים אלו הם דפים יקרי ערך הוא החל לספר את קורות הניירת הזו אשר הגיעה מבית הפליט של בוקרשט שברומניה. מרחוב קלייה מוסילור 128. ב11 במאי 1945.,. והתגלגלה למוזיאון בסידני בערימה של קרטונים על ידי אישה אשר הגיעה לסידני שבאוסטרליה, (אין לנו מושג מי היא ? אולי היא זו שקבלה וכתבה את העדויות ברומניה, איך ומה היו הנסיבות להגירתה מבוקרשט ועד לסידני ) אישה שהלכה לעולמה לפני כמה שנים וילדיה אשר פינו את חדרה מצאו את הקרטונים עם הכתבים. הילדים שלא ידעו מה לעשות עם הקרטונים , אבל זיהו שיש בהם סממנים יהודיים והסטורים, מסרו אותם למוזיאון היהודי שבסדני. , ומר קונרד , בהיותו דובר גרמנית, שהיה מנהל המוזיאון התחיל לפשפש בניירות והבין שמטמון בעל ערך היסטורי נמסר למוזיאון. בעיקר לאור העובדה שאלו עדויות טריות , אמינות. אוטנטיות.. מהימניות , שהוצאו מפי הפליטים כתמורה לפת לחם, ומקום חם להניח את הראש. כי לא נראה לי שאבא שלי, כפי שהכרתי אותו ייתן עדות ללא תמורה בסיסית של אוכל ומנוחה..

לאחר שיחה קצרה , פנה אלינו מר קונרד ושאל האם יש לנו מושג ויש ברשותנו מידע על אחיו הבכור של אבא ? ועוד כמה שאלות ....שמהם התחלתי להבין שיש סדרת טעויות..... כי אבא שלי היה הבן הבכור, וכך לאט לאט הבאנו שברשותו ערימה של עדויות אבל מעורבבים שם עדויות של אנשים שונים ,

בבדיקה שערכתי הבנתי שהעמוד הראשון אכן של אבי וכך זה מופיע (מתורגם).

יחזקאל הוברמן

מספר עדות 301/277

פרוטוקול

נלקח בבית הפליט של בוקרשט. קלייה מוסילור , 128 ב11 במאי 1945

לצורך לקיחת הפרוטוקול נוכחים:

אדון יחזקאל הוברמן, נולד ב3 ביוני 1924 בולדובה, מחוז לובלין, בנם של אבא ולאה הוברמן האם במקור (טרנר) מקצוע: עובד במנסרה.

הוא מספר את הדברים הבאים:

ב16 לספטמבר 1939 נתקלתי בגרמנים בזמן הפלישה שלהם בוולודאבה, בזמנו גרו שם כ6,000 יהודים. לאחר שנאספו היהודים מהישובים הקרובים היו בעיר כ12,000 יהודים. כאשר הצבא האדום הגיע לעיר בתום המלחמה לא היה שם אף לא יהודי אחד. לאחר כניסת הצבא האדום לעיר, חזרה לעיר רק יהודייה אחת. אחרי חזרתה היא איבדה את שפיותה ו היא עדיין גרה שם כיהודייה יחידה. אני יודע זאת מהתכתובת של עמית פולני בבית הספר למסחר. אני לא חזרתי לוולודאבה.

מיד ביום הראשון ב16 בספטמבר 1939 אספו הגרמנים את כל יהודי ולדובה בבית הכנסת, גברים נשים וילדים כ4000 איש, ביניהם הייתי גם אני. השאר היה במחבוא או שהתגוררו בשולי העיר והפטרולים הגרמנים לא הגיעו לאזורים אלו. הגרמנים ניסו לשרוף את בית כנסת על יושביו, שפכו בנזין על המבנה והחלו לסגור את הדלתות. לאחר מכן שינו הגרמנים את דעתם ופקדו על היהודים לצאת מבית הכנסת לחצר בית הכנסת, הציתו את בית הכנסת ושרפו עימו גם את מגילות התורה שהיו בפנים. הגרמנים דרשו מהנוכחים סכום של 500,000 זלוטי תמורת שחרור היהודים מחצר בית הכנסת. רק 20 גברים נשלחו לעיר ע"מ לאסוף את הסכום ולבסוף הם שבו עם הסכום.

במשך שלושת החודשים הבאים נכנסו הגרמנים (כוחות שיטור) לבתיהם של יהודים ולקחו כל דבר בעל ערך.

בינואר 1940 נדרשו היהודים ללבוש סרטי זרוע לבנים וזאת תחת איום של עונש מוות, מי שלא לבש סרט זרוע מתאים או כזה שלא היה בעל רוחב מתאים או לא במיקום הנכון וכו' נורה למוות. כל שבוע היו 20 הרוגים לערך.

כך העיד אבי.

ובכן העיירה וולודאבה (Wlodawa) עיירה קטנה במזרח פולין, כ 100קמ מזרחית

ללובלין, על גדות נהר בוג המערבי, כ 10 ק"מ צפונית לאתר מחנה ההשמדה סוביבור.

עיירה יהודית קטנה שמנתה כ 6000 תושבים. שהחלו להתרכז במקום כעיירת גבול ( היום בלארוס ודרומית לה אוקראינה) בעקבות גירוש ספרד, במאה ה 16 , היהודים הביאו אתם בעיקר את המקצועות חופשיים -קצביים, טוחנים, ספרים, נגנים, סנדלרים צורפים וסוחרים.

במאה ה 17 סבלו ממאורעות חמליצקי ובית הכנסת שנישרף, נבנה ונחנך בית כנסת הגדול והיפה ועומד עד היום ב 1764.. הגרמנים במלחמת העולם השנייה הפכו אותו למחסן תבואה ולכן הוא לא נהרס ומשמש עד היום מוזיאון מופלא ליודאיקה ששווה לבקר בו.

(יש לשים לב לעובדה , שאבא שלי בעדותו מיד לאחר המלחמה במאי 1945 חשב שבית הכנסת נישרף)

בתום מלחמת העולם הראשונה שבה פולין ומקבלת עצמאות,. 11 לנובמבר 1918.

ב 10-12 השנים בין מלחמות העולם פעלו בעיירה חיי יהודים פוריים ומשגשגים מאוד. בתי ספר ליהודים. בית כנסת. בית מדרש, בית קברות יהודי ועוד.

בתי ספר עבריים. – "תרבות".- לימודים חילוניים., (אבא שלי למד עברית בתרבות). שבו גם למדו עמלנות. בכול כיתת לימוד הייתה תלויה תמונת הרצל ומפת ארץ ישראל , קופסה הכחולה של הקרן הקיימת . ציורי חלוצים ותמונות של המתיישבים בארץ ישראל..

  • מפלגות ציוניות.- ביקור אורחים חשובים – זלמן רובשוב (שזר), יעקוב טבנקין , זאב זבוטינסקי,

  • מוסד הבונד.

וכך לפי עדויות נכנסו לתוך מלחמת העולם השנייה כ - 5650 יהודים, כאשר כבר באמצע ספטמבר 1939 (אבא בין 15). כוחות גרמניים בפקודו של הקצין ניטשה כמפקד העיירה. ועוזריו מולר, שוואב. והמר. חצו את הבוג וכבשו את העיירה.

העיר נוהלה באכזריות רבה שכללה שלילת זכויות מהיהודים. חוקים מפלים, והשתלטות על המוסדות היהודיות, החרמת בתי מלאכה , בתי חרשת (לבית אבא שלי הייתה מנסרה).ניצול היהודים והשפלתם במשימות בזויות ומשפילות, הריגה חופשית על כול שטות ,או סתם כעס של גרמני ללא קשר ליהודי עלה בחיי דם יהודי .

בינואר 1941 הרחובות היהודיים נהפכו לגטו סגור שבהם רוכזו כל היהודים מכפרי הסביבה ואפילו מוינה ונורבגיה הגיעו כך כך שהגטו מנה כ 12000יהודים.

היודנרט פתח מטבח ציבורי ובתי יתומים.

אבא בן ה 16 נישלח לעבוד במנסרה של אביו (סבי) אשר הוחרמה על ידי הגרמנים ולהיות אחראי בחורף 40/41..

.בתחילת 1942 נשלחו צעירים לבנות את מחנה ההשמדה סוביבור..

וממרץ 1942 החלה סדרה שיטתית של השמדה ופעילויות האקציות השונות שתמיד היו בערבי חג ושבתות.

מאי 1942 אקציה ראשונה - שבה הוציאו את כול המבוגרים. חולים. קשישים. נכים בעלי פיגור. הכניסו אותם לאולם הקולנוע בעיירה . והנאצים זרקו רימונים דרך החלונות. חלקם הצליח לברוח .

תוך כמה ימים אספו כ 1000 עצורים שהוצאו מהבתים ושלחו אותם ברגל , כ 10 קמ לסוביבור.

יוני 1942 -אקציית הילדים –.כ-700 ילדים שהופרדו מהוריהם. בכוח.

אין מילים לתאר את הסיטואציה של לקיחה בכוח של ילדים קטנים , חסרי ישע, כשההורים צורחים. בוכים ומייללים בקולות בכי וכאב והילדים מועלים למשאיות למשלוח נוסף לסוביבור.

אוקטובר 1942 – ריכוז היהודים, בשבת 22 לאוקטובר, במגרשי המשחקים של בית הספר. רוכזו כול היהודים ונשלחו למותם ונקבע שהעיירה נקייה מיהודים "יודנריין".

נשארו כמה מאות יהודים שחלקם הגדול עבד אצל פאלקנברג.

כלומר, במערך מאורגן , מתוכנן היטב, ומשומן הושמדו כמעט כול היהודים בחצי השנה השנייה של 1942.

המשפחה של אבי נותרה עדיין שלמה, כולם עברו את האקציות בשלום. (למעלה משלוש שנים) אבא שלי ואחיו הצעיר עבדו במנסרה. ארבע האחיות אצל פאלקנברג. וההורים בגטו.

וכך אבי מספר בספר הזיכרון של העיר וולודאבה:

"חדרינו נמצא בירכתי הבית ברחוב וירקובסקי (רחוב וירקובסקי חלקו הגדול היה שייך לגטו). מול ביתו של אלתר פיירשטיין. בחזית בית המגורים שלנו היה חדרם של חיים פישמן ומשפחתו.

עד לימי הפסח ( 1943) עוד היה באפשרותנו להתגנב לתוך הגטו ולהיפגש עם ההורים.

בגיטו וכן במחנה הכין לו כול יהודי מחבוא לעת צרה, אחי ואני התקנו לנו מחבוא בביתם של משפחת לדרמן, שעמד מול בתינו.

ידענו שלחיים פישמן שכננו שגר בחזית הבית יש מחבוא ולא רצינו שבאותו בית יהיו שני מחבואים.. הבית של לדרמן גם התאים יותר לצורך זה, היה בו מרתף רחב -ידיים. אחי, אני, ובני לדרמן חילקנו אותו ע"י מחיצה, למעלה התקנו תקרה כפולה. הכניסה הייתה דרך המטבח. מוסווית ע"י דלת מפח מאחורי התנור. מהתנור הוליכה מנהרה ישר למרתף. בתוך המחבוא היה מקום ל 10 אנשים. למעשה נמצאו בו בשעת האקציה כ 30 איש.

ימי הפסח 1943, עברו איך שהוא. לאחר מספר האקציות שנערכו קודם התייצבו כביכול החיים בוולודאבה. הגברים היו יוצאים מדי יום מן הגטו, חלק לעבודות השיפורים על נהר וולודאבה (הבוג), חלק למנסרה. ובערב היינו מתגנבים דרך הגדר ונפגשים עם ההורים. בגטו הורגש רעב, אך היהודים קיימו את עצמם ע"י מכירת חפצי בית ובגדים לאוכלוסייה הנוצרית. באוויר ריחף הפחד, התהלכו שמועות כי הגרמנים מכינים את האקציה "יודן ריין" – כלומר: חיסול. לכן בלילות חפרנו מחבואים

בשחר יום שישי 30 לאפריל 1943, (בחוץ עוד שורר חושך), שמענו יריות חזקות, הביננו כי אנחנו מוקפים וכי האקציה החלה, חטפנו עלינו את הבגדים ורצנו החוצה, ראינו כי יורים מכול עבר, אנשים רצים. צועקים בגרמנית "לאוף לאוף" , כל המחנה עמד על הרגלים, המולה, כולם רצו לכיוון המחבואים. בצאתי מהחדר ראיתי את בנות משפחת לוסטינגמן (אם ושלוש בנותיה) מתרוצצות אנה ואנה ואינן יודעות לאן להיכנס.

שאלתי: מה העניינים ? והן סיפרו כי במחבוא שלהן סתום וכי אינן יודעות מה לעשות. כיוונתי אותן לעבר המחבוא שלנו והלכתי אחריהן. בחדר קרעתי את כול הכריות ופיזרתי את הנוצות כדי להסוות את עצמינו. כשירדתי למחבוא וסגרתי את דלת הפח מאחורי הרגשתי בעליל שכלב עומד מאחוריי ושהוא תוחב ממש את לשונו לתוך הדלת , הייתי בטוח שהאוקראינים הבאים בעקבותיו יגלו את המחבוא, אך הכלב לא נבח והאוקראינים שראו את הנוצות המפוזרות חשבו שכבר היו פה ועזבו את השטח.

נחזור לאותם רגעים ונשמע את עדותה של שרה אומלינסקי שהיא אחת מבנות לוסטינגמן.

באחד במאי אסרו-חג של פסח, בצאתנו בבוקר לעבודה הרגשנו שדבר מה מתבשל .

שימו לב אבא שלי כבר היה מעורה וער הרבה יותר מוקדם בבוקר , עם עלות השחר., ושרה ממשיכה.

דודי אברהם צ'רוונאגורה, התחמק לתוך סמטאות המחנה ומיד חזר ואמר :אקציה.

לנו לא היה מחבוא משלנו, כי בביתנו לא היו התנאים לזה, התניתי לכן עם יחזקאל הוברמן . שבמקלט שהוא בונה אצל האחיות לדרמן יהיה גם מקומנו, הייתה גם הבטחה ממקלט אחר. רצתי הביתה דרך הסמטאות ובבואי לצומת רחוב וירקה היו שם ה "שחורים" (אוקראינים) אחד מהם ירה אלי, הצלחתי להיכנס לסמטה בה היה המקלט השני, אבל מצאתיו מעורם עצים והמשכתי הלאה. בדרך פגשתי את יחזקאל (אבא שלי) , הוא אמר לי למהר, כי עומדים לסגור את המחבוא.

במגרש כבר עמדו האנשים למפקד, זחלתי ליד הקירות כדי לחמוק הביתה..

יחד עם אמי ואחיותיי רצנו אל יחזקאל. בדרך ירו אלינו – ואנחנו בנס הגענו אליו ויחד אתו נכנסנו למקלט, בו היו עוד צעירים והאחיות לדרמן, אחרינו נסגר המחבוא.

הכניסה למחבוא הייתה ברצפת המטבח ליד הכיריים על הרצפה מונח פח שאם ייפול אש לא ידלקו הקרשים , מתחת לפח היה מכסה המרתף.

אבא שלי ממשיך:

את יום השישי בילינו במחבוא. שמענו את היריות שבחוץ את קללות הגרמנים

ואת זעקות השבר של היהודים החטופים, לא היה לאל ידינו להושיע.

שבת בבוקר החלטנו – האחים קנאפמאכר. .חברי מנדל זילברמן, אחי ואני – לעלות לעליית הגג כדי לעמוד על המתרחש,.....כול אחד מאתנו לקח מוט ברזל, סיכמנו שלא ניפול חיים בידי המרצחים וכי נילחם עד טיפת דמיינו האחרונה. בחוץ הייתה רגיעה יחסית הבטנו דרך סדק החוצה. העיר הייתה ריקה מיהודים. נראו רק גרמנים ואוקראינים כשהם מתרוצצים כמטורפים ויורים. מדי פעם ראינו אותם מתעכבים ליד בית ומוציאים משם קבוצת יהודים שנגלו.

לפתע הבחנו במנהל המנסרה -הלמוט בלוך. ...שגילה לא פעם את אהדתו ליהודים כי היה לו עניין לקבל עובדים...מהר רשמנו על פתק שאנחנו כאן, קשרנו את הפתק לאבן ושלחנו אליו.......הרים את הפתק . התרחק...פרש את זרועותיו לצדדים כאומר אבוד... אוי מה לעשות...הבינונו שגורלנו נחרץ. אין הצלה...

ושרה ממשיכה...

המקלט היה מיועד לעשרה אנשים וכשנכנסנו היו ארבעים, אוכל היה לכמה ימים בשביל עשרה והיו בו שני דודים מלאים מים.

מן צפיפות הגדולה התחמם האוויר והרגשנו שאנו נשרפים, היינו רטובים והיינו צריכים לפשוט את הבגדים העליונים, גם זה לא עזר, לא נגענו באוכל רצינו רק לשתות. הרטבנו את השפתיים משום שחסנו על המים, ידענו שלא יהיה קל להביא מים.......ועד כמה שחסכנו במים הדודים התרוקנו. ניסינו לעשות תור להביא מים אבל לא הצלחנו. כי כול אחד פחד בפני הכישלון וכולם יחד פחדו פן יוסגר המרתפון,

יחזקאל הסתכן פעם ויצא להביא מים, וכשהיה לו חצי דלי התחילו לירות הוא ברח- אבל חצי דלי הביא...

זה מה שכתבה שרה אומלינסקי בעדותה.

ומה כתב אבא שלי בעדותו הכתובה

כשירד הלילה החלטנו אחי ואני לצאת מן המחבוא ולחפש מים. עברנו את הגדר לגיטו ונכנסנו לחדר בו התגוררו קודם ההורים, החדר היה ריק. המחבוא עמד פתוח לרווחה, שיירי האוכל התגוללו על השולחן, הבינונו כי האסון הנורא פקד גם אותנו וכי אין לנו הורים.

להזכירכם תחילת נסיגת הצבא הגרמני שנהדף מסטלינגרד ע"י הצבא הרוסי, ובנות הברית עולים ליבשת אירופה מדרום איטליה , דרך סיציליה. . וכמובן אפריל 1943 מרד הגדול של גטו ורשה.

מתחילים להריח את סוף האימה...

אבא שלי ממשיך.

המשכנו בחיפוש אחר מים , פנינו תחילה לעבר המשאבה הציבורית שעמדה באמצע כיכר גדולה ליד רחוב וירקובסקי. מרחוק ראינו 3 גוויות המתגוללות ליד המשאבה, ברגע האחרון תפסנו שהמשאבה משמשת כמלכודת. שאוקראינים אורבים בסביבה ויורים בכול מי שקרב.

הוספנו איפו להתגנב מבית לבית שמא נמצא מים. בבית מצאנו -פה שריד של מצה. שם- פירור לחם, אבל לא מים. לבסוף נכנסנו לחדר אחד וראינו אישה הרוגה שוכבת על הרצפה. האישה המוכרת לנו ב.נ. שכבה בתוך שלולית דם כשידה האחת תקועה בתוך דלי מלא עד חציו במים. לא הייתה ברירה , בלי מים לא יכולנו לחזור למחבוא. הוצאנו את ידה של האישה מן הדלי ואת הדלי עם המים לקחנו אתנו..

את היום חילקנו בין שהייה במחבוא לבין טיפוס אל עליית הגג, בחוץ חלה רגיעה ואנו החלטנו לצאת מן העיר ולהימלט ליער כי אין מה לחכות..

בצאתנו בלילה מן המחבוא הצטרפו אלינו עוד ניצולים ובמהרה היינו כ 80 איש. ויצאנו לעיירה הסמוכה אדאמפול .

משם הצטרפו לפרטיזנים לגדודו של משה ליכטנברג שישבו בנאטאלין וכך המשיך אבא לכתוב

הדרך לנאטאלין הייתה קשה. נעלי נקרעו. היה אחרי הקציר ורגלי היחפות שותתות דם, עטפתי אותן בקרעי חולצתי והמשכתי, בשבת הגעתי לנאטאלין התחלתי לקרוא בשם אחותי ובשמות כול השאר, אך איש לא ענה. .....מצאתי כמה פועלים פולנים, הם ספרו לי שהגרמנים ירו הבוקר באחרוני היהודים בנאטאלין. הייתי מיואש ומזועזע אך לא יכולתי להישאר, לקחתי מהפועלים לחם, מעט מלח וגפרורים ופניתי לדרך חזרה. עברתי דרך השדות וכל אימה שראיתי אלומת תבואה שזה עתה נקצרה הצתתי אותה, אש אחזה בכול השדה . השמים אדמו מלהבות, פרצה בהלה. הגרמנים החלו לירות. להתרוצץ. מעונה. זב דם בלב שבור חזרתי ליער.

אבא שלי עוד שני חורפים הקפואים ביערות בלארוס בהישרדותו עם הפרטיזנים עד לתום המלחמה .

סיום המלחמה, גלגלה אותו לכיוון רומניה לעיר הבירה , בוקרשט. ושם הסתובב בחוסר מעש, מחפש את עצמו. מחפש אוכל....מקום חם להניח את גופו...עבודה....אולי חברים...

החברות הייחודית התחילה למעשה עם בעלי המנוח -משה...כשעדיין רווקים....כמה אומץ לב , תושייה. חוכמה וטוב לב היה צריך לגייס, כדי לעזור לכולנו, היינו חבורה של מעל תריסר פליטים, כולם באותו הגיל....נתונים באותם מצוקות נפשיות וחומריות. אתה (לאבא שלי) מבלי שהתבקשת נטלת על עצמיך את עול הכבד של דאגה לכולנו, גם בעידוד וגם בפועל ממש. בתושייה לגייס משאבים למחייה, לכלכלת יום יומית, פטרת את משה שלי מכול דאגה, הוא ישב וכתב שירים ואתה התרוצצת ופקחת עין על כול המתרחש ודאגת שלא יחסר חלילה דבר, לא שיתפת אף אחד מאתנו בדברים שעשית על אותה תקופה הרואית אפשר לכתוב ספר, שאתה הוא בגיבור....

.כך כתבה וקראה מרים יונגמן חברתו מאותם השנים מול קברו ב 1995.

וכך ברחוב קלייה מוסילור 128, בבית הפליט, הוא קבל את מבוקשו הבסיסי (אוכל. מנוחה) תמורת עדות על קורות חייו. (כיום במבנה יושבת אגודת הציידים של רומניה).

ומשם יצא מזרה לאוסטריה בדרכו מצפון איטליה לדרומה.

וכך אימא שלי תמיד סיפרה: באחת נסיעות הארוכות לאורכה של איטליה מצפון לדרום, נסעו ברכבות ארוכות מאוד איטיות ועמוסות ומעייפות מאוד. עברנו דרך תחנת רכבת, אבא ראה שבתחנה מוכרים או מקבלים חתיכות לחם או לחמנייה, ביילגה. אבא קפץ מהרכבת, משך מהמוכר את מגש הלחם, גנבו והעלה את המגש חזרה תוך כדי נסיעתה האיטית, תוך כדי חזרה אלי, הוא חילק לכול הקרון את הלחם, את

האחרון נתן לי ולעצמו לא לקח בכלל.

אבא הצטרף מיד לתנועת גורדוניה והגיע לדרום איטליה למחנות העקורים שבבארי . בדרך כבר ב פברואר 1946 התחתן. עם אימא שלי, צפורה ( שנפטרה בסוף 2011) הוליד את בנו בכורו אחי אורי בנובמבר 1946. ועלו לארץ בצורה בלתי לגאלית כאח ואחות שחוזרים מאירופה, בינואר 1948. והקים את משפחתו .

הלך לעולמו לאחר מחלה קשה ב 1995 כשהוא בן 71.

על אבי, אופיו ופועליו אפשר לכתוב הרבה, אבל הערב הזה אינו מיועד לכך,

עליינו לזכור שכול ניצול היה קרוב מאוד למות, כול אחד חווה, ראה .....נגע.... במוות שהיה כול כך צמוד אליו. לכול שורד יש סיפור. כי אם לא היה לו סיפור , הוא לא היה שורד ולא היה מצליח לשרוד את המלחמה הזו. ולספר לנו על מה שקרה....

יהא זכרם ברוך...