הצטרף לרשימת התפוצה שלנו

והשאר מעודכן

אבי הוברמן

יזם ואיש תעשייה.

 

 מאות מיזמים בישראל, סין ואירופה ומגוון, ומעל ל-1000 ימי פגישות בסין, ו- 1200 ארוחות עסקיות שהפכו לשיתופי פעולה מצליחים.

פוסטים אחרונים

תורת הדאו


את הדרך אי-אפשר לראות, אם רואים זה לא זה

המקור החשוב ביותר להבנת הפילוסופיה של הדאו (הדרך, בסינית: 道, Dao), שם כללי ביותר לזרמים במחשבה הסינית הקדומה, שיצאו נגד המסורת וההיררכיה, הוא 'ג'ואנג דזה', אנתולוגיה המיוחסת לג'וּאנג ג'וֹ (Zhou Zhuang) , פילוסוף ומשורר סיני בן המאה ה-4 לפנה"ס. ה'ג'ואנג דזה' הוא ספר נפלא המביא חשיבה רעננה, שירה, משלים וסיפורים, בעיטה במוסכמות, עושר ציורי, הומור, ספקנות ואמונה, ארציות וריחוף. ג'ואנג-דזה היה ממשיך דרכו הפילוסופית של לאו-דזה, אך הוא יסד זרם מחשבה עצמאי ודרך למידה יחודית. לתפיסתו ה"דאו" - (מכאן הגיע המונח טאואיזם) הוא למעשה קיומה של מציאות אובייקטיבית, מקור הדברים כולם. על השלטון לאמץ את הדאו של הטבע - אי עשייה היוצר את שאר הדברים. מכאן, על השליט למשול על אזרחי המדינה באי עשייה ולהחזיר בצורה זו את האנושות אל המצב המקורי טרם התפתחותה.

מה היא אם כן הדרך, הדאו, העומדת ביסוד הפילוסופיה הדאואיסטית? "דרך נהיית דרך משהולכים בה", מסביר ג'ואנג דזה, כלומר היא קשורה בחוויה, ועל כן "הדאו... אפשר להנחילו אבל לא ללמדו במלים, אפשר לקבלו אבל לא לראותו"; הקושי בלימוד הדרך, הכוללת את כל ריבוא הדברים, מוליד את הצורך לדבר עליה בסתירות: "את הדרך אי-אפשר לשמוע, ובמקום להקשיב מוטב לסתום את האוזניים... את הדרך אי-אפשר לראות, אם רואים זה לא זה; את הדרך אי-אפשר לדבר, אם מדברים זה לא זה"; "מי שעונה כששואלים אותו על הדרך... לא יודע את הדרך. גם מי ששואל על הדרך לא שמע על הדרך. בדרך אין שאלות, לשאלות אין תשובות" אין מקום שהוא שבו הדרך לא נמצאת – החכם מהעיר המזרחית שאל את ג'ואנג דזה: "מה שנקרא דרך, איפה הוא נמצא?" "אין מקום שהוא לא נמצא בו," אמר ג'ואנג דזה. "מוסכם, אבל אולי תדייק יותר." "הוא נמצא בצרצר ובנמלה." "מה, כל-כך נמוך?" "הוא נמצא ביבלית האורז." "מה, עוד יותר נמוך?" "הוא נמצא באריחי חרס." "מה, הכי נמוך?" "הוא נמצא בחרא ובשתן." החכם מהעיר המזרחית לא השיב. החכם אינו מחפש לו שום דבר לעסוק בו, לא מתקרב לרווח ולא נמנע מנזק, אינו נהנה לחפש ולא נצמד לדרך, אומר משהו כשהוא לא אומר, ולא אומר כלום כשהוא כן אומר, ומשוטט מחוץ לאבק ולזוהמה. אגדות ג'ואנג-דזה נקשרו בחוכמתו המופלגת שהתגלתה עוד בילדותו. תקופה מסוימת הועסק כפקיד מדרג נמוך, אך יום אחד עזב את משרתו והחל להסתובב במדינתו ובמדינות השכנות לה. במהלך סיוריו חקר החכם מנהגים עתיקים, העריץ את מראות הטבע שנגלו לעיניו, התעלם מחוקים וממוסכמות וזלזל באנשי אצולה ומלוכה. כאשר מלך מדינת צ'ו, אחת המדינות החזקות באותה תקופה, הזמין אותו לארמונו, סירב ג'ואנג-דזה להגיע. הוא התפרנס מאריגת סנדלי קש, וכתב, על פי האגדה, מאות אלפי סימנים שרק חלק מהם שרד עד ימינו.

על החיים על המוות ועל מה שביניהם

ג'ואנג-דזה ביקר בחריפות את הטקסים והחוקים שעמדו בבסיס החברה הסינית והכתיבו את חיי העם מפני שראה בהם עונשים כבדים. הוא הציע שיטה חדשה, אחרת, לחיים בטבע ועם הטבע: "השמיים האדמה ואני חיים יחד, הדברים כולם ואני – אחד הם". דרך החיים הטובה ביותר של האדם היא כשהוא חופשי ומרוצה, חופש מוחלט וחסר דאגות, אך לא מדובר כאן בחופש הניתן בזכות דברים גשמיים או בפרסום ריק מתוכן, אלא חופש ממגבלות חברתיות. הג'ואנג דזה מבהיר, כי על האדם להשתחרר ממוסכמות החברה ומערכיה כדי שיוכל להתאחד עם "דאו". ההבחנה בין טוב לרע, קיים ולא קיים, היא הבחנה אינדיבידואלית ואפילו מלאכותית, האדם צריך לשאוף ליושר ולחירות. על פי הג'ואנג דזה החיים והמוות משלימים זה את זה ואסור לאדם לחשוש מפני המוות, החיים והמוות שלובים זה בזה, הם "גוף אחד", ולכן "החיים טובים בעיני, ומאותה סיבה המוות טוב בעיני". כל שיודע אדם הוא כי "החיים הם בני לווייתו של המוות, המוות הוא ראשית החיים... ואם החיים והמוות הם בני לוויה, מה יש לנו לדאוג?!" "חייו של אדם בין שמים וארץ הם כמו סייח לבן עובר על פני סדק בקיר - צץ לרגע ונעלם... מה שכבר התגלגל ונולד ישוב להתגלגל וימות". ולשאלה ששאל אחד השליטים בסין הקדומה: "שמעתי שאדוני ירד לחקרי הדרך העליון, אני מעז לשאול איך מושלים בגוף כדי להאריך ימים?" ענה "את טבע הדברים אי-אפשר לשנות, את הגורל אי-אפשר להחליף, את הזמן אי-אפשר לעצור, את הדרך אי-אפשר לחסום. אם מגיעים אל הדרך, אין מה שאינו אפשרי, אם מאבדים את הדרך, אין מה שהוא אפשרי". ההשפעה של ג'ואנג-דזה על הדורות שבאו אחריו לא הסתכמה רק במחשבה הפילוסופית היחודית שלו – גם סגנונו המשוחרר של הספר השפיעה עמוקות על עולם הרוח הסיני. ג'ואנג-דזה לא פורש את משנתו הפילוסופית בצורה משעממת או יבשה, אלא דרך סיפורים הומוריסטיים מלאי חיים. הסיפורים, חופשיים ממגבלות מסורתיות, מציגים אלגוריות מתוחכמות המביעות את עיקרי תורתו של החכם, כמו סיפורו הידוע על החלום. יום אחד חלם ג׳ואנג דזה שהוא פרפר, מעופף לו בשמחה ובהנאה מפה לשם, משם לפה. בחלומו, הוא לא ידע שהוא ג׳ואנג דזה. לפתע התעורר, והוא היה, ללא כל צל של ספק, ג׳ואנג דזה. הוא חשב לעצמו: אינני יודע, האם אני ג׳ואנג דזה שחלם שהוא פרפר? או שמא פרפר שחולם שהוא ג׳ואנג דזה? לחלומות היה תפקיד חשוב בתרבות הסינית. בסין העתיקה האמינו שהחלומות הן מקום שבו האלוהי והאדם יכולים לתקשר. שליטים נהגו להעסיק שר הממונה על פירוש החלומות. מסופר על הקיסר מינג משושלת האן המזרחית (220-25) שחלם לילה אחד על אדם מוזהב שירד מהשמים ונחת על הארץ. הוא היה עצום בגודלו ואור זוהר הופיע מעל ראשו. הקיסר הבין שבחלום הזה מצוי מסר עבורו. כשאנחנו חולמים, איננו יודעים שאנחנו חולמים. בתוך החלום אנחנו יכולים אפילו לנסות לפרש חלום. רק אחרי שאנחנו מתעוררים אנחנו יודעים שמה שהיה עד עכשיו היה חלום. כמו לאו דזה שעליו סיפרנו כאן בעבר, ג׳ואנג דזה האמין שיש איזשהו ״דאו״ ביקום, דבר מה שמעבר ליכולתנו לראות, שאחראי לחוקיות שביקום וששולט על האופן שבו הדברים מתנהלים. הוא האמין שהתשוקות השונות והחשיבה האנושית המסובכת מרחיקות את האדם מה״דאו״ הזה ומהטבע המקורי שלו. לכן, כמו ״דאואיסטים״ רבים, ג׳ואנג דזה האמין שעל האדם לחזור לטבע המקורי שלו.