האופנוען

01.15.2016

 

בעודי מתארגן בחדרי הצנוע במלון צלצל הטלפון, ופלורה, נציגת החברה, הייתה על הקו. היא ביקשה שארד לכניסה כיוון שבאו לקחת אותי לפגישה.

 

 

לרוב הייתי מחכה בלובי לנהג שיגיע לקחת אותי. בדרך כלל לא היה קשה לאתר את הנהג. הייתי מסתובב  ברחבי הכניסה למלון ומחפש סביבי. כשעיניי נחו על מי שחשבתי שהוא המלווה או הנהג, נוצר בינינו קשר עין. שנינו היינו צועדים זה לעברו של זה,  ממלמלים מילים אחדות באנגלית בסיסית, מזדהים ומוודאים שאכן הוא הנהג  או המלווה שאמור לקחת אותי. הוא היה  מראה לי את הכיוון החוצה לעבר החניה או לרכב שאתו היינו אמורים לצאת לפגישה, וכך היינו נוסעים  ליעדנו. כך, חשבתי, יהיה גם הפעם.

 

התארגנתי וירדתי ללובי עם תיק גדול. המקום היה עמוס באנשים. אורחים,  קבוצות תיירים ממדינות שונות, אנשי עסקים שיצאו לעיסוקם. תרתי בעיניי אחר הנהג שאמור היה לבוא לקחת אותי.

 

לפתע הבחנתי, כי מישהו מבין האנשים  מחייך לעברי, ומסמן לי לבוא אחריו. יצאתי בעקבותיו לכיוון חניית המלון. בחוץ שרר קור מקפיא. האיש מצביע על אופנוע שחנה שם ככלי הרכב שאתו ניסע לפגישה. הדבר נראה לי תמוה, במיוחד לאור הקור המקפיא וגם לאור העובדה, שבד"כ דאגו לי לרכב מפואר ומרשים, נוהג מקובל להסעת אורחים המגיעים מחוץ למדינה. מצד שני, חשבתי ביני לביני, הנסיעה למשרדים, שלפי הבנתי נמצאים במרכז קניות לא רחוק מהמלון בו התאכסנתי, הייתה אמורה להיות קצרה יחסית.

 

הפגישה שאליה נסעתי נקבעה כפגישת המשך לפגישת היכרות וחשיפת של המוצרים שהתקיימה באחת התערוכות באירופה.

 

לא הכרתי את המנהלים קודם, אך תיארתי לעצמי שהמשרדים יהיו פשוטים ויעידו על רמת האירוח של המפעל. קיבלתי מהנהג חצי קסדה לנסיעה באופנוע והתיישבתי בקושי רב. מיקמתי את התיק הגדול על האופנוע ביני לבין הנהג הצנום. אחזתי בו ובקושי יכולתי לזוז. הרוח הקרה שנשבה הקפיאה את פניי. חצינו את הכביש ועלינו על הכביש הראשי המוביל למרכז העיר. אחרי כמה דקות של נסיעה בקור העז, הרגשתי שמשהו פה לא הגיוני.

 

זה פשוט לא תאם את האירוח הסיני שאליו הורגלתי. החלטתי לעצור את הנהג ולבדוק את הנושא. כיוון שלא יכולתי לדבר בגלל הרעש, הרוח והשפה, נתתי לו מכה קלה על הקסדה. זה לא עזר, הוא לא התייחס. אבל מכה נוספת רצינית בראשו ובגופו גרמה לו לעצור את האופנוע בבהלה כי חשב שקרה לי משהו.

 

 

 

 

 

הוא עצר בפתאומיות את האופנוע וירד לשולי הכביש. ביקשתי ממנו להמתין רגע בצד וחייגתי למשרד של פלורה. הקו היה תפוס ונהג האופנוע לא הבין למה עצרנו ועם מי אני מנסה לדבר בטלפון. לאחר כמה ניסיונות פלורה ענתה. היא לא הבינה היכן אני נמצא ועם איזה אופנוען אני בדרך אליהם.

 

נתתי את הטלפון שלי לנהג. הוא ופלורה שוחחו וקולו עלה והתרעם. הוא ביקש ממני בכעס ובתנועות ידיים שאעלה בחזרה לאופנוע. עליתי. רווח לי כשהבחנתי שהוא נוסע בחזרה לבית המלון. כשהגענו, סימן לי בעצבנות שארד ואשלם לו. נתתי לו שטר כסף, שלא להשאיר בעיניו רושם רע, ונשארתי להמתין בלובי.

 

בינתיים הגיע לקראתי אדם מבוגר  לבוש בצורה מכובדת,  חייך לעברי ...ושוחח עם נהג האופנוע. לאחר חילופי דברים ביניהם גם הוא נתן לו שטר כסף.

 

הלכתי בעקבות האיש המבוגר לרכב , שהפעם בהתאם לציפיות היה זה רכב שרד מפואר. הנהג פתח לי את דלת המושב האחורי, נכנסתי והתיישבתי בנינוחות  ברכב שהגן עליי מהצינה והקרה, בדרכנו לפגישה.

 

לא יכולתי לשוחח עם הנהג כיוון שלא דיבר אנגלית, אך מבעד למראה הבחנתי כי הוא מחייך לעברי. הדרך למשרדים  מעולם לא הייתה נעימה נוחה ומשכנעת, כפי שהייתה נסיעה זו. מי יודע לאן הטעות הטיפשית של נסיעה עם אופנוען מזדמן ביום חורף מקפיא בסין, הייתה יכולה להביא אותי... 

 

Please reload

Please reload

פוסטים אחרונים

אבי הוברמן

יזם ואיש תעשייה.

 

 מאות מיזמים בישראל, סין ואירופה ומגוון, ומעל ל-1000 ימי פגישות בסין, ו- 1200 ארוחות עסקיות שהפכו לשיתופי פעולה מצליחים.

הצטרף לרשימת התפוצה שלנו

והשאר מעודכן